יום כיפור

השיא של התוכנית, כמו השיא של הימים הנוראים, הוא יום כיפור.

 הקדשנו הרבה זמן להכנות. התכוננו להמון אורחים שלא איכזבו והגיעו בהמוניהם. הכל היה מאוד מאורגן.

למשל התפילות. בערך שבוע לפני יום כיפור התחלנו ללמוד ולבחור את המנגינות ואת התפילות. דווקא שיעורי לימוד התפילות זכו להענות יותר נמוכה של החבר'ה. אלה שמכירים - לא שיתפו פעולה, כנראה כי זה נראה להם טריויאלי, ואלה שלא מכירים התחלקו לרוב שלא התעניינו ולמיעוט שניסה ללמוד, אך לא כל כך היה לו ממי. השיעורים האלה הציפו את ההבדל שלא כל-כך הרגשנו במשך החודש, וגרם לי לחשוב קצת על נושא התפילה, שלא תפס מקום בכלל בלו"ז המשותף, פרט לתפילה בקבלת שבת.

בנוסף לשיעורים, הייתה קבוצה קטנה יותר שנפגשה עם החזנים ובחרה בדיוק את המנגינות והניגונים - תוך שילוב של פיוטים וסליחות של "עדות המזרח", ולחנים של שירים שכולם מכירים: למשל, לפיוט הראשון של סליחות ליל הכיפורים, "יעלה תחנונו" התאמנו את הלחן של "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. אני חושב שהשיר הזה ממש מתאים לאווירה של יום כיפור, לסיכוי לשינוי, לחזרה בתשובה. (כמובן לא התאפקתי ושלחתי מייל לאביתר וסיפרתי לו על זה, "אל תמנע טוב מבעליו", ואף קיבלתי ממנו תגובה - שהוא שמח לשמוע...), ירושלים של זהב, ו"התשמע קולי" (לא הלחן המוכר, אבל איזה יופי זה להכניס את הלחן של השיר הזה של רחל לתפילה).

לפני יום כיפור הגיעו המון אורחים, בעיקר בוגרים של המדרשה, אך גם הרבה חברים ומשפחה. התארגנו שיהיה לכולם מקום לישון (בעיקר מזרונים בכיתות, קצת מזרונים בקרוונים, קצת שכנים נחמדים ומכנסי אורחים, ואפילו מישהו בנה אוהל בתוך השטח של המדרשה), והקמנו עמדת ארוח עם דף הסבר, סדרנו את בית המדרש - הוספנו שני שליש מחיצה (בפועל כמעט כולם ישבו בנפרד, גם בחלק המעורב), ואכן היה מקום ליותר ממאתיים אנשים.

ההכנות לתפילות השתלמו. האווירה הייתה מדהימה. הפיוטים הספרדיים הלהיבו את כולם, ה"הו הו הו הו הו" של אביתר הרעיד את האווירה. לקראת הסוף, כאמצע תפילת "אבינו מלכנו", פתאום קפץ הפקק, וחושך נפל על בית המדרש. לזה לא התכוננו... אבל דווקא החושך, כמו להבדיל האפקט שלו בפאבים אפלים ובדאנס בארים חשוכים, נתן לאנשים להשתחרר קצת, ואני משוכנע ששמעתי את התפילות בקול רם יותר. על מנת לנסות להשיג קצת אור מהחלון עשרות אנשים הרימו את המחזורים, התקיימה בנו המשנה ממסכת ראש השנה - "כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים" 

במקביל ובנוסף לתפילות דאגנו שיהיה גם תוכן "אלטרנטיבי" - הגות וחוויה - כולל מדיטציה, שיעור על רבי נחמן, חשבון נפש, מלחמת יום כיפור, תנועה. את כולם העבירו התלמידים בתוכנית, בוגרים ומורים שלנו. משום מה חשבתי שהחבר'ה שישנו בכיתה יפנו אותה עד עשר, אבל בסוף הבנתי שאני צריך להזיז את השיעורים האלה למשרד או מתחת לעץ... היה מעניין להציץ מהבית כנסת החוצה, ולראות שהכל בסדר - ושעשרות אנשים שומעים שיעור בחוץ.

אחד המדריכים הציע לי להיות החזן בתפילת מנחה של יום כיפור. התפילה הזו היא מאוד קצרה, ונחשבת לפחות מחייבת ביחס לתפילות המרכזיות. הוא אמר שזה יכול להיות סיום יפה וסמלי לחודש שעברתי באלון. אותי זה מאוד הפחיד, לא עברתי שינוי עד כדי כך גדול. אפילו בימי חול או בסתם שבתות אני אף פעם לא חזן. ככל ששקלתי וחשבתי על ההצעה הבנתי שהיא מפחידה אותי יותר, ולמרות שניסיתי במשך החודש "לעשות כל יום משהו שמפחיד אותך", החלטתי שאני בוחר לעצמי משהו מפחיד אחר לאותו יום...

וזהו. הסתיים יום כיפור, הסתיים החודש, לאחר ריקודים שנמשכו קצת יותר מדי ביחס לעובדה שצמנו, הייתה הבדלה, וכיבוד קל, וחזרה לשגרה - קיפול, ארגון, סידור, ניקוי - וחגיגות הפרידה. הייתי גמור. הארגון של יום הכיפור גרם לי להתעפץ קשות בארוע הפרידה. במהלך הסבב בו כל אחד סיפר מה הוא לוקח מהתוכנית, לפני שהוא קיבל סימניה ותיק וחולצה - אמרתי שלמדתי שאפשר להנות מהלימוד, גם מלימוד הגמרא. שהלימוד יכול וצריך להיות חוויה מספקת ומעשירה ומשפיעה.  לקחתי עוד המון דברים, אבל היה חשוב לי להדגיש את הצד הלימודי, כי נראה לי שזו הייתה הציפיה המרכזית שלי, והיא התממשה, גם אם לא בדיוק כמו שחשבתי.

וזהו. פרידה מרגשת. אני לא אוהב פרידות אז אני אשים תמונות במקום, אבל כשיהיה לי כוח להבין איך עושים את זה.

חשבתי שכאן יגמר הבלוג, אבל בינתיים אנחנו ממשיכים ללמוד ביחד ב"קהילות", אז המשך יבוא...

שבת י"ג אלול

לא פשוט לעדכן את הבלוג הזה.

באופן כללי, אני לא כותב בקלות (ואני משלם על זה ביוקר במישורים מקצועיים יותר של חיי), והזמן והשקט לכתיבה לא נמצאים פה בשפע - תמיד יש משהו ללמוד, לעשות או מישהו לדבר איתו. הקוראים הנאמנים כבר עזרו לי למצוא טעויות בשמות או בהקלדה שנפלו עקב חוסר בהגהה ובבדיקה לפני הפרסום. עדכון יומי של הבלוג הוא יומרני, ולרכז חוויות של שבוע לפוסט אחד זה גם קשה מאוד. אני צריך להמשיך לחפש את דרך הזהב, ובעיקר לא להתעצל יותר מדי.

השבת היא זמן מאוד חגיגי - התכונה הורגשה כבר מאמצע השבוע. ביום חמישי בערב היתה סדנה של מוזיקה עם יהודה כ"ץ. אין כמו שירי שבת של קרליבך בשביל להכנס לאווירה של שבת. הקבוצה עברה שינוי מ"מתנגדים" שיושבים ולומדים כל היום, לחבורה של חסידים שרוקדים במעגלים (נפרדים).

יום שישי עבר בהכנות קדחתניות (אני הייתי אחראי על השניצלים. הכנסתי שניצלים של עופטוב לתנור של משפחה נחמדה שגרה לידנו), ואפילו הצלחתי למצוא זמן להשלים את הפרק השבועי של סרוגים (ההתנחלות של יפעת, "מעלה אלישע", צולמה בנופי פרת, יישוב שכן, כך שראינו את הנוף שנשקף מהחלון גם מהמחשב. כל מי שראה יודע ששווה לבא לבקר).

קיבלנו את השבת במצפה אורית, מול הנוף המדהים שבתמונה המצורפת, ואדי קלט. הרוח והחושך היוו אתגר מסויים, ובכל זאת הייתה תפילה מיוחדת.

ארוחות השבת לוו בשירים ובריקודים, משחקי חברה (הצלחתי, לראשונה בחיי, לגרום לכולם להאמין לשקר שלי במשחק משפטי האמת והשקר. הכנה נהדרת לקראת יום כיפור) וכמובן קצת קאנט בשביל המצב רוח.

אחרי השבת עוד היה לנו כוח לרוץ 8 ק"מ מסביב ליישוב, תוך כדי שיחה על פילוסופיה. איזה כיף.

חוץ מזה - העליתי סיכומים של שיעורים לרשת - אם מישהו רוצה להתעניין בחומר המקצועי.

י' אלול

היום היה חצי יום חופשי.

הרגשתי יום של חופש בתוך החודש חופש שלקחתי מהעבודה. באופן המסורתי נצלתי אותו בבטלה, ובשינה עד שעות הבוקר המאוחרות.

בהמשך היום ירדנו למעיין שמתחת לאלון (עין מבוע), והמשכנו לנוח ולדבר בבריכה באזור. פשוט כיף.

השיעורים התחדשו אחר הצהריים, בין השאר בשיעור על שדות גולדברג של מאיר אריאל (שלדעתי מזהיר מפני התמימות ומפני אמון בעולם), והסתיים ממש עכשיו, ב1:15 בלילה בשיעור של ארז אשל, פילוסופיה פוליטית.

לטענתו כל אדם רוצה להגיע לגדולה, לתהילה. השאלה שנשאלה היא איך מגיעים לשם - והתשובה באמצעות חוקים טובים.

נשאלה שאלה - איך אני יודע מה התחום שמתאים לי? שבו אני יכול להגיע לגדולה?

התשובה היא - קודם כל לא להיות עורך דין (ראה "מסעות גוליבר"). אחר כך צריך למצוא משהו שנהנים ממנו. אפשר להגיע לתהילה גם באמצעות עיסוק בסביח (עובד בגבעתיים) או באמצעות הכנת סנדביצ'ים (איציק ורותי בשינקין תל אביב). צריך לעשות את זה טוב (עובד - משתמש במוצרים מעולים, נותן יחס אישי לכל אחד, למרות שיש לו המון כסף, הוא נשאר בסביח, כי הוא נהנה מזה). צריך לרצות להמשיך בזה גם בחצות הלילה. 

המיצוי הוא במקצועיות והיא שיכולה להוביל לגדולה.

ארז כיו"ר אגודת הסטודנטים בתל-אביב שישב על יותר מדי כסף, עשה סקר למה אנשים בחרו ללמוד בפקולטות המבוקשות, ומעט אמרו כי זה מה שהם רוצים לעבוד בו. הרבה אמרו - כי מרוויחים שם הרבה כסף, או כי קיבלתי ציון גבוה בפסיכומטרי.

צריך לא לעבוד בשביל הפרנסה אלא בשביל להשלים את מימד היצירה שיש לאדם. טעות לעבוד בשביל שבועיים נופש בשנה או בשביל התלוש בסוף החודש, וזה יפריע לאדם גם במימדים האחרים בחייו. באוניברסיטת באר שבע, בפקלוטה לרפואה, בודקים למה המועמד רוצה להיות רופא, ולפי זה מקבלים אותו, ולכן היא ברמה יותר גבוהה משל הפקולטה המקבילה באוניברסיטת תל אביב.

אני הולך לישון. מחר בבוקר שיעור על שמואל ב'.

 

ט' אלול

אני כבר מתרגל למקום. הימים עוברים בכיף, האווירה ממש טובה. עכשיו, בסוף היום, כשאני יושב עם הלפטופ בפרגולה שמחוץ לבית מדרש, כשהחבר'ה שרים עם גיטרה את "מקום לדאגה" על הדשא, הרוח נושבת כמו שקוראי הנאמנים בשפלה יכולים רק לדמיין ולהסתכל בערגה על המזגן, כשהעייפות מהיום מתחילה להשתלט עליי, אני מנסה להזכר מה עבר עלי היום.

(אחרי שלושת הימים הראשונים כתבתי במחברת שלי "פוסטים" על היום שעבר, אבל טרם הספיקותי לעלות אותם לאוויר..

השבוע התרשלתי ולא כתבתי. אני חושש שכבר לא אספיק לשחזר כמו שצריך את מה שעבר, אולי אנסה לדלות מזכרוני כשיהיה לי קצת זמן)

אני אתחיל דווקא מאתמול בערב, השיעור שחתם את היום, לפני סדר הלילה, היה חוג. היה ניתן לבחור אחד מבין מספר אפשרויות (מה שכנראה פגם באושר של רוב האנשים, ביחס לשיעור שהיה  מוכתב, ללא בחירה של התלמידים...). 

החוג שאני בחרתי היה מקהלה. היה ממש כיף. הייתי (כמעט) הגבר היחיד בקבוצה. אחת החוויות הנחמדות בעבורי כאן במדרשה היא שהסביבה היא ברובה נשית. האמת שאני לא מצליח להזכר בתקופה שבה הייתי בסביבה כזו. תמיד הייתי בחברות מאוד גבריות (בית ספר, צבא, אפילו בבה"ד 1 הייתי בפלוגה של בנים בלבד), וזה מרגיש שונה. קשה לי לשים את האצבע, אבל נדמה לי שחברה כזו דורשת קצת יותר רגישות ממה שאני רגיל. אני חושב שאחרי תקופה קצרה של הלם (מסתבר שאני בן אדם ביישן), אני מרגיש עכשיו יותר בטוח ובמקום גם מבחינה חברתית גם כאן.

היום התחיל בארוחת בוקר חגיגית לכבוד חבר'ה של שנה ב' של המכינה, לפני צבא, שהצטרפו לקמפוס שלנו. פנקיייק בבוקר זה כיף.

החצי הראשון של היום הוקדש ללימוד גמרא, שתופס יחסית חלק לא גדול מהלו"ז (בסה"כ שלוש שעות בשבוע) הסוגיה שאנחנו לומדים (מפרק הזהב במסכת בבא מציעא) עוסקת בהונאת דברים. על רגל אחת, היום ניסינו למצוא קו משותף לדוגמאות שהובאו ובכולם יש אלמנט של פגיעה, ושל רמייה, אם זו רמייה של מישהו אחר, או רמייה של עצמך. הסוגייה עוסקת בעיצומו של דיון על נושאים של כסף, מקח וממכר בדבר הרבה יותר רגיש, הכוח שיש לדיבור ותשומת הלב הנדרשת לגבי מה שנאמר..

בשיעור "חילוניות", של מיכה שלוי דיברנו על "פרה אדומה " של ברדיצ'בסקי. המסר של הסיפור (זהירות, ספוילר) הוא שהאדם, לדעת הסופר הוא בעצם "אדום" ויצרי, ולא צמחוני.  וצריך לקחת את זה בחשבון. הדוגמא הפרובקטיבית משהו שעשה המרצה הוא להקריא עדויות של חיילים מהאינתפדה הראשונה - על איך המוסר נשל ואיך הם התעללו בערבים. 

  

השיעור האחרון של היום הוקדש לסוגיית הגיור - פרופ' בני איש שלום דיבר על האתגר הלאומי שיש בסוגיית הגיור כיום, הפתרון ההלכתי - שלמרבה ההפתעה יכול להיות מאוד מקל וידידותי, ואחרי השיעור סיפר לנו על הבעיות שיש במערך הגיור היום, ועל הרעיונות שיש לו לבתי דין אלטרנטייבים לרבנות לצורך גיור. הפרופסור הוא ממובילי תוכנית "ייחוד ויעוד", וקורס נתיב. דיברתי איתו על זה שמפריע לי שהצבא מתעסק בדברים האלה. הטענות שלו היו שהמדינה - הממשלה, המועצה לביטחון לאומי וכו' החליטו שהצבא אחראי לביטחון בפרשנות המאוד רחבה, ושלדעתו לא נכון לשנות את זה כל עוד אין חלופה טובה - כלומר שמערכת החינוך תתפקד

חוץ מזה, במהלך היום קראתי לראשונה את (כמעט).כל ספר שמואל ב'. סופסוף ראיתי בגוף ראשון את הסיפורים על דוד המלך. אחלה ספר. אני חייב להשלים את התנ"ך מתישהו.  

ב' אלול

למה לא ישיבה?
השיעור הראשון היום היה השיעור הראשון בתלמוד. בהמשך לשיעור אתמול שעסק בפתיחות, למדנו את הפתיחה של המשנה ושל הגמרא, מתוך הבנה שהם ינצלו את ההזדמנות ל"משחק הכרות", אנחנו צריכים ללמוד מה המשנה והגמרא רוצים שנלמד עליהם.
מאוד בולט שהמשנה מתחילה מהאמצע ("מאימתי קורין את שמע בערבין?") ומצטט את הסוף ("משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן." - סוגיה שלקוחה מענייני טהרות שבסוף ששת סדרי משנה), אולי בשביל להגיד שבשביל ללמוד את המשנה כמו שצריך נדרשת בקיאות בחומר. המשנה מתחילה ממחלוקת ובסיפור על הפרת החוקים, להראות שהיא מחוברת למציאות, ויודעת שהחוקים ישברו. בנוסף, יש הסבר של רבן גמליאל על ההגיון החינוכי בהגדרת החוקים - "לקיחת ספיירים" או "גזירת זמנים", כדי להרחיק את האדם מהעבירה, אל מול להגיד לאדם את האמת ולסמוך עליו שיהיה אחראי.

יש אמירה בתחילת הגמרא ובמשנה שמדברת על יצירה אנושית. הזמנים לקריאת שמע נקבעים לא לפי הטבע ("צאת הכוכבים"), אלא לפי פעולות של בני אדם (משעה שהכהנים...) האמירה שקיימת כאן היא שבתורה שבעל-פה, שמתבססת ויונקת מהתורה שבכתב ("בשכבך"), אלוהים לא קובע, אלא האדם שלומד אותו. כמו שניתן לראות בדוגמא של מיכה גודמן במאמר "כשאחד העם פגש את הלל הזקן", על ההגיון של בית הלל שגובר על הפסוק של בית שמאי - בסוגיה האם מותר לשקר כשרוקדים לפני כלה ולהגיד שהיא נאה, גם אם היא לא.

את זה כנראה שלא היו לומדים בישיבה.

וכנראה שגם לא את שייקספיר, ולא סיפור כמו "יום הדין של פייבקה", ולא את מקיאולי.

כשקראנו את הסונטות של שייקספיר, למדתי צניעות. נזכרתי, שזה שלי הרבה יותר קל ללמוד את ספר יהושע מהחברותא שלי, לא אומר שום דבר, כי בסונטות של שייקספיר אני אצטרך לקרוא את השיר 7 פעמים בשביל להבין מה שהוא אומר.

חוץ מזה, היום עבדנו ועזרנו לסיים את בניית בית המדרש החדש. קטע מרגש.

א' אלול

לפעמים צריך לתת לחיים הזדמנות להפתיע אותך.

לא הגעתי לכאן אחרי שבררתי הרבה על מה שהולך לקרות כאן. אבל נראה שיש כאן דוגמא נוספת של הפתעה לטובה.

במהלך היום הראשון במדרשה, הסתובבנו ביישוב אלון והתארחנו אצל משפחה נחמדה מאוד, שחיפשה לפני עשרים שנה יישוב קהילתי לגור בו, הם בחרו באלון, כיוון שלא הפריע להם שהיישוב מעורב (דתיים וחילונים), והם למעשה היו המשפחה החילונית הראשונה ביישוב. היום האורח החיים שלהם הוא יהודי (להגדרתם. אני הייתי קורא לו מסורתי), ושני ילדים שלהם לומדים בתיכון דתי. לא בטוח שהם תכננו את כל זה מראש, אבל נראה שההפתעות של החיים הובילו אותם למקום שמאוד נוח להם בו. נראה שיש הרבה סובלנות ביישוב הזה, ובניגוד לזו של תל אביב (כשלכל אחד יש את הפינה שלו, ואין שום קשר עם השכנים), פה החיים באמת משותפים.

חלק חשוב מכמעט כל שיעור הוא לימוד מקדים של הטקסט בחברותא. ביום הראשון למדנו שלושה טקסטים בחברותא (בראשית א', פרק ממלכים ב', קטע מתוך "המשתה" של אפלטון), והתחלנו ללמוד את ספר יהושע לקראת שיעור בסוף השבוע.

היתרונות הבסיסיים של הלימוד בחברותא:

• יצירת מחוייבות. משום מה, אדם לא מחוייב לעצמו, כמו שהוא מחוייב למשהו שהוא קבע עם מישהו אחר. (לדוגמא, לקבוע להשתתף במרוץ 10 ק"מ עם חברים מהצוות)
• גורם להגיד בכל רם גם את הטרוויאלי - וכך מונע את האשליה ש"הבנתי את מה שקראתי", בחברותא אתה חייב לוודא ולאמת את ההבנה.

מה למדנו ביום הראשון?

1. קטע מתוך "פותחים סיפור" של עמוס עוז, ואת "בראשית" פרק א', על איך כדאי להתחיל, ומה אומרת ההתחלה. (הרב דני סגל)
2.  רעיון הנבואה (השוואה בין סיפור הצלת ירושלים בימי חזקיהו מול חורבנו בימי ירמיהו) - להיות מסוגל לשנות את העתיד. צניעות ופתיחות כלפי העתיד, לא לתת לעבר שלך להסתיר אותו (לדוגמא, הקונספציה של מלחמת יום כיפור נבעה מהנחה שהערבים רוצים להשמיד את ישראל, כי זה מה שהם ניסו לעשות בעבר. בפעול היומרה הצבאית שלהם הייתה קטנה יותר). ורעיון הפילוסופיה (קטע מתוך המשתה של אפלטון) - צניעות להגיד "אני לא יודע".

מסתבר שיש פה WiFi, אם אני אסחוב את המחשב, יש מצב שהרעיון של הבלוג אכן יתפתח למשהו שמתעדכן מדי פעם, למרות שאין יותר מדי זמן פנוי בין כל הלימודים, השיעורים והסדרים.