למה לא ישיבה?
השיעור הראשון היום היה השיעור הראשון בתלמוד. בהמשך לשיעור אתמול שעסק בפתיחות, למדנו את הפתיחה של המשנה ושל הגמרא, מתוך הבנה שהם ינצלו את ההזדמנות ל"משחק הכרות", אנחנו צריכים ללמוד מה המשנה והגמרא רוצים שנלמד עליהם.
מאוד בולט שהמשנה מתחילה מהאמצע ("מאימתי קורין את שמע בערבין?") ומצטט את הסוף ("משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן." - סוגיה שלקוחה מענייני טהרות שבסוף ששת סדרי משנה), אולי בשביל להגיד שבשביל ללמוד את המשנה כמו שצריך נדרשת בקיאות בחומר. המשנה מתחילה ממחלוקת ובסיפור על הפרת החוקים, להראות שהיא מחוברת למציאות, ויודעת שהחוקים ישברו. בנוסף, יש הסבר של רבן גמליאל על ההגיון החינוכי בהגדרת החוקים - "לקיחת ספיירים" או "גזירת זמנים", כדי להרחיק את האדם מהעבירה, אל מול להגיד לאדם את האמת ולסמוך עליו שיהיה אחראי.
יש אמירה בתחילת הגמרא ובמשנה שמדברת על יצירה אנושית. הזמנים לקריאת שמע נקבעים לא לפי הטבע ("צאת הכוכבים"), אלא לפי פעולות של בני אדם (משעה שהכהנים...) האמירה שקיימת כאן היא שבתורה שבעל-פה, שמתבססת ויונקת מהתורה שבכתב ("בשכבך"), אלוהים לא קובע, אלא האדם שלומד אותו. כמו שניתן לראות בדוגמא של מיכה גודמן במאמר "כשאחד העם פגש את הלל הזקן", על ההגיון של בית הלל שגובר על הפסוק של בית שמאי - בסוגיה האם מותר לשקר כשרוקדים לפני כלה ולהגיד שהיא נאה, גם אם היא לא.
השיעור הראשון היום היה השיעור הראשון בתלמוד. בהמשך לשיעור אתמול שעסק בפתיחות, למדנו את הפתיחה של המשנה ושל הגמרא, מתוך הבנה שהם ינצלו את ההזדמנות ל"משחק הכרות", אנחנו צריכים ללמוד מה המשנה והגמרא רוצים שנלמד עליהם.
מאוד בולט שהמשנה מתחילה מהאמצע ("מאימתי קורין את שמע בערבין?") ומצטט את הסוף ("משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן." - סוגיה שלקוחה מענייני טהרות שבסוף ששת סדרי משנה), אולי בשביל להגיד שבשביל ללמוד את המשנה כמו שצריך נדרשת בקיאות בחומר. המשנה מתחילה ממחלוקת ובסיפור על הפרת החוקים, להראות שהיא מחוברת למציאות, ויודעת שהחוקים ישברו. בנוסף, יש הסבר של רבן גמליאל על ההגיון החינוכי בהגדרת החוקים - "לקיחת ספיירים" או "גזירת זמנים", כדי להרחיק את האדם מהעבירה, אל מול להגיד לאדם את האמת ולסמוך עליו שיהיה אחראי.
יש אמירה בתחילת הגמרא ובמשנה שמדברת על יצירה אנושית. הזמנים לקריאת שמע נקבעים לא לפי הטבע ("צאת הכוכבים"), אלא לפי פעולות של בני אדם (משעה שהכהנים...) האמירה שקיימת כאן היא שבתורה שבעל-פה, שמתבססת ויונקת מהתורה שבכתב ("בשכבך"), אלוהים לא קובע, אלא האדם שלומד אותו. כמו שניתן לראות בדוגמא של מיכה גודמן במאמר "כשאחד העם פגש את הלל הזקן", על ההגיון של בית הלל שגובר על הפסוק של בית שמאי - בסוגיה האם מותר לשקר כשרוקדים לפני כלה ולהגיד שהיא נאה, גם אם היא לא.
את זה כנראה שלא היו לומדים בישיבה.
וכנראה שגם לא את שייקספיר, ולא סיפור כמו "יום הדין של פייבקה", ולא את מקיאולי.
כשקראנו את הסונטות של שייקספיר, למדתי צניעות. נזכרתי, שזה שלי הרבה יותר קל ללמוד את ספר יהושע מהחברותא שלי, לא אומר שום דבר, כי בסונטות של שייקספיר אני אצטרך לקרוא את השיר 7 פעמים בשביל להבין מה שהוא אומר.
חוץ מזה, היום עבדנו ועזרנו לסיים את בניית בית המדרש החדש. קטע מרגש.
2 תגובות:
לגבי המשנה - יש בחירה מעניינת בלוח-הזמנים שהמשנה מציעה, "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", בתקופה שבה כבר אין כהנים ואין תרומה, והמידע הזה בוודאי כבר איננו פרקטי עבור איש אלא בעיקר סימבולי.
אגב, לא הייתי עושה מהחילוניים כאלה ידענים גדולים בשייקספיר. היתרון שיש לבחור דתי בתרבות יהודית לא בהכרח מפוצה על-ידי החילוניים בתרבות כללית. הרבה פעמים, הם פשוט יודעים פחות, נטו.
מעניין אותי לשמוע מה יש לכם להגיד על יום הדין של פייבקה (זה פייבקה, נדמה לי. לא לייבקה. אבל אולי אני טועה). קראתי אותו והוא הפתיע אותי. ציפיתי לסוף אחר לחלוטין.
אליק,
תודה על התגובה.
הדוגמא על הסונטות של שייקספיר באה להעיד עלי ולא על החילונים. יש אנשים שלהם הרבה יותר פשוט לקרוא שירה. הם מבינים על מדובר אחרי פעם אחת, בערך כמו מה שקורה כשאני קורה את תנ"ך. גם אני די הזדעזתי כשלמדתי איתך את "עוד אבוא אל סיפך". קראתי אותו ואפילו למדתי אותו בעל-פה, ולא הבנתי על מה הוא מדבר.
תודה, תיקנתי את השם של הסיפור של ברקוביץ. כשאני כותב אני כותב בדרך כלל מאוחר בלילה, ואני מתעצל לבדוק. קיבלתי גם תגובות על שגיאות כתיב, ותודה על כך.
לגבי הסיפור עצמו, (אני אעתיק קצת מהסיכום שלי) קראנו אותו אחרי הסיפור האופטימי "החליל", על הילד שמחלל ביום כיפור, והבעל שם טוב אומר שחילולו פתח את שערי שמיים, בניגוד לסוף של "יום הדין", שמתסכל, ללא קתרזיס. הקורה חווה הזרה של הטקס הדתי.
דב סדן נתן כותרת לסיפורים הקצרים של ברוקביץ': "אימת המרחק והבדידות".
הביקורת בסיפור היא כמובן על החברה היהודית, חסרת החמלה, שמקדשת את הטקס גם במחיר ביטול המהות האישית. האבא נכנע ומושפל בפני הטקס, אך פייבקה, שכל-כך מאיים מחזיר כשרוצים להרביץ לו. פייבקה כאילו לא מבין את הטקס, אבל בתמימותו הוא מאוד מבין את הטקס.
הסיפור הזה נתפס כסיפור ציוני כיוון שהוא נכתב ב1903, בעברית, כשקהל הקוראים היה מאוד קטן. קהל היעד הוא בעצם "קהילה מדומיינת".
התנועה הציונית רוצה להצדיק את עצמה על סמך ערכים אוניברסליים. המהפכה תתחיל אצל היחיד, ולכן עולמו של הילד הוא רלוונטי.
(בעיה לחזור לסיכום אחרי שבועיים...)
הוסף רשומת תגובה